<h1>תשובות חכמי פרובינציא דיני מתנות וצואות וירושות סימנים ל"ח — מ"ב</h1>
<h2>דף סו.</h2>
לרבי' האיי גאון ז"ל. אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא, וכן הוא מן הדין שאין עושין בצוואה מעשה עד שכותבין בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמי', ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא, דלית הלכתא כרבא דאמ' [ב"ב קנ"ג ע"ב] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ואם תקשה ותאמ' כיון שאין הלכה כרבא א"כ הא דגרסי' בפ' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] א"ר אלעזר ש"מ שניתק מחולי אל חולי כדמפרש תמן, היכי משכחת לה דאמרי' ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת אותו חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו לא, והשתא אותה שמועה י"ל בודאי כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא שמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כ"ש שאין צריך אומד, תדע כי תרוץ קושיא זו כך היא, אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושואלין אותם ואומרי' בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עולמיה ואירע לו ענין כך וכך, דאמרי' להו לא תכתבו ומגו מרעיה אתפטר לעולמי' אלא אם הולך בשוק על משענתו, אבל הא דרבא דאמ' הרי מת וקברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו, דכיון שאין העדים בפנינו אין הדבר ראיה, דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה, ותדע דמשום הכין תקינו רבנן לסופרי דייני שיכתבו בספרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספקא. עוד לו ז"ל. לא רגילינן בצואה למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה ומגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתי' פרהסיא.
עוד לו ז"ל. ש"מ שאמ' לא תגלו תפקדתא דא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דכי מתקיימא לאחר מיתתו האי עידנא לאו טמירתא היא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותו גלוה, והא ודאי דבר מוכיח דעבידא לאגלויי היא דהא אמ' להו לאחר מיתה ליסהדו בצוואתי וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא, הילכך מתנת ש"מ היכא שהיא בלא קנין אין צריכה שטר אלא השטר לזכרון בעלמא, כי הצואה היא העיקר ובה נקנה הכל באמירה בעלמא, והשטר לזכירה בעלמא, וכל צוואה שלא נתבאר לעדים שמת מאותו חולי אינה צוואה, כך הוא, שאין עושין מעשה בצואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עולמיה ואי לא כתב הכי לא עבדינן ביה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' [ב"ב קנ"ג ע"ב] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו.
עוד לו ז"ל. ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע לי הקץ החקוק שיהא ממוני כך וכך לפלוני, התעמוד צואה זו בין שהזכיר מיתה או לא. תשובה, הנותן מתנה ואמ' מתירא אני שמא יארע מות פתאום אין בזה מצוה מחמת מיתה אלא א"כ מת סמוך לדבריו ביומו, או כדי מה שהאדם חש בגופו [עי' ב"ב קנ"א ע"א], מפני שהיא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לגג ונפל ומת אומ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט, ואמ' עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא המפורש, ודיני הצואות כדיני הגטין.
עוד לו ז"ל. אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה לפניהם במקום מטה וסדין פרוש עליה, והתיר לעשות כן לחסיד מופלג יחיד בדורו אלא שהעקר שלא לעשות, שמאחר שאמרו [מו"ק כ"ה ע"א] מילתא דבחייה לא סבירא ליה, שמע מינה סרך יש בדבר, וכת' שהזקנים והחסידים שבגאונים נמנעו מזה, ואם יעשו הספד די שיהא ס"ת בתיבה לא שיעמידוהו אצלו, וכל המשנה ראוי להוכיחו, וכל שבוע שיש הספד חכם מפטירין גלה כבוד מישראל [שמואל א' ד'], אע"פ שאינה מענין סדר השבוע, כמו שמפטירין בשבת שמחרתו ר"ח הפטרה שאינה מענין היום כלל, ודין זה כתוב בספרי וקראוה אפטרתא עתיקתא.
<h2>דף עג.</h2>
לרבי' האיי גאון ז"ל. אתחזי לן דכל צוואה שלא נתברר לעדים שמת מאותו חולי אותה צוואה בטלה היא, וכן הוא מן הדין שאין עושין בצוואה מעשה עד שכותבין בה ומגו מרעיה אתפטר לבי עלמי', ואי לא כתבי הכי לא עבדינן בה עובדא, דלית הלכתא כרבא דאמ' [ב"ב קנ"ג ע"ב] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ואם תקשה ותאמ' כיון שאין הלכה כרבא א"כ הא דגרסי' בפ' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א] א"ר אלעזר ש"מ שניתק מחולי אל חולי כדמפרש תמן, היכי משכחת לה דאמרי' ביה שאם הלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת אותו חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו לא, והשתא אותה שמועה י"ל בודאי כגון שמת עסקינן, ויש להקשות דהיכא שמת וקברו מוכיח עליו ואין אנו יודעין אם עמד אם לא עמד לא במשענת ולא בלא משענת לפי שלא כתבו ומגו מרעיה אתפטר נתבטלה הצוואה במקום שעמד בין חולי לחולי לא כ"ש שאין צריך אומד, תדע כי תרוץ קושיא זו כך היא, אותה שמועה דר' אלעזר במאי עסקינן כגון שבאו עדים לפנינו ושואלין אותם ואומרי' בפנינו צוה צוואה זו ויודעים אנו שעמד בין חולי לחולי ומגו מרעיה אתפטר לבי עולמיה ואירע לו ענין כך וכך, דאמרי' להו לא תכתבו ומגו מרעיה אתפטר לעולמי' אלא אם הולך בשוק על משענתו, אבל הא דרבא דאמ' הרי מת וקברו מוכיח עליו אין העדים בפנינו שנדקדק הדבר מפיהם אם נפטר מגו מרעיה אם לאו, דכיון שאין העדים בפנינו אין הדבר ראיה, דאימ' הבריא לגמרי או הלך בשוק בלא משענת וסתמו מהדר הדר ביה, ותדע דמשום הכין תקינו רבנן לסופרי דייני שיכתבו בספרי מתנות מתנת בריא לסלוקי נפשיהו מספקא. עוד לו ז"ל. לא רגילינן בצואה למיחש לסתמא ומעשים בכל יום כד נפקא פקדתא דמצוה מחמת מיתה במתנה מקיימינן לה ומגבינן בה ולא חיישינן למאי דלא כתי' פרהסיא.
עוד לו ז"ל. ש"מ שאמ' לא תגלו תפקדתא דא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא דכי מתקיימא לאחר מיתתו האי עידנא לאו טמירתא היא דהא אמ' להו לסהדי לאחר מותו גלוה, והא ודאי דבר מוכיח דעבידא לאגלויי היא דהא אמ' להו לאחר מיתה ליסהדו בצוואתי וליכא למיחש בה למתנתא טמירתא, הילכך מתנת ש"מ היכא שהיא בלא קנין אין צריכה שטר אלא השטר לזכרון בעלמא, כי הצואה היא העיקר ובה נקנה הכל באמירה בעלמא, והשטר לזכירה בעלמא, וכל צוואה שלא נתבאר לעדים שמת מאותו חולי אינה צוואה, כך הוא, שאין עושין מעשה בצואה עד דכתבי ומגו מרעיה אתפטר לבי עולמיה ואי לא כתב הכי לא עבדינן ביה עובדא דלית הלכתא כרבא דאמ' [ב"ב קנ"ג ע"ב] הרי מת והרי קברו מוכיח עליו.
עוד לו ז"ל. ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתירא אני שמא יארע לי מות פתאום והנני מצוה עתה שאם יארע לי הקץ החקוק שיהא ממוני כך וכך לפלוני, התעמוד צואה זו בין שהזכיר מיתה או לא. תשובה, הנותן מתנה ואמ' מתירא אני שמא יארע מות פתאום אין בזה מצוה מחמת מיתה אלא א"כ מת סמוך לדבריו ביומו, או כדי מה שהאדם חש בגופו [עי' ב"ב קנ"א ע"א], מפני שהיא כמו ששנינו [גיטין ס"ו ע"א] בריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לגג ונפל ומת אומ' רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט, ואמ' עלה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא המפורש, ודיני הצואות כדיני הגטין.
עוד לו ז"ל. אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה לפניהם במקום מטה וסדין פרוש עליה, והתיר לעשות כן לחסיד מופלג יחיד בדורו אלא שהעקר שלא לעשות, שמאחר שאמרו [מו"ק כ"ה ע"א] מילתא דבחייה לא סבירא ליה, שמע מינה סרך יש בדבר, וכת' שהזקנים והחסידים שבגאונים נמנעו מזה, ואם יעשו הספד די שיהא ס"ת בתיבה לא שיעמידוהו אצלו, וכל המשנה ראוי להוכיחו, וכל שבוע שיש הספד חכם מפטירין גלה כבוד מישראל [שמואל א' ד'], אע"פ שאינה מענין סדר השבוע, כמו שמפטירין בשבת שמחרתו ר"ח הפטרה שאינה מענין היום כלל, ודין זה כתוב בספרי וקראוה אפטרתא עתיקתא.
